ארבעה פרקים ראשונים

מי רצח את בנג'מין קארסון ?
תחילה.

שמי נפתלי שוורץ, אני בנם של עדנה ואריק שוורץ, אותם הכרתי בגיל שלוש.
כשבגרתי וסיפרו לי שאומצתי, אמרו רק שהיה אירוע גדול שהוריי נכחו בו
ושאינם זוכרים בדיוק מה היה המאורע, רק שהם נורא התרגשו מהכתבה
שהייתה בעיתון על הילד אני שנשאר לבד, הם יצרו קשר עם מערכת – –
העיתון והחלו בתהליך האימוץ שלי.
למען האמת, התקשיתי להאמין שהם אינם זוכרים דבר, אך משהחלטתי לשים
את העבר מאחור, תוך הבנה שגם להם לא היה קל איתי, השלמתי עם זה שלא
אדע לעולם והמשכתי הלאה.
בתחילת הלימודים בחטיבה, היה לי מן חלקיק זיכרון שחזר על עצמו, של שני
אנשים בחליפות אשר נכנסים לבקתת עץ, הזיכרון עמום אך אני מרגיש שהייתי
בבקתה, שהם לא באו בשבילי ושאני נורא עצוב.
הדחקתי והדחקתי והדחקתי.
יום הולדתי ה 25 נחגג בדיוק בערב פסח באותה שנה, שבועיים לפני, חזרתי עם
חברה שלי מסיני, היינו שלושה ימים בראס אל שטן ויום אחד בטראבין, יום
בטראבין שאני לא אשכח לעולם.
כבר בשעות הצהריים יעלי אמרה לי "תוליק, יש שם בחור שלא מוריד ממך את
העיניים מהבוקר", לא ייחסתי לזה חשיבות, יעלי תמיד הייתה לחוצה כזאת מכל
דבר ועד ששכנעתי אותה שנרד לסיני, גם זה לקח זמן.
בערב, בזמן שהייתה במקלחת יצאתי מהחושה כדי לסגור את החשבון עם בעל
המקום לגבי הלינה והאוכל.
בעודי צועד לעבר המסעדה שבבעלותו של בעל החושות, עצר לידי אותו בחור
מבוגר שיעלי טענה שבחן אותי מהבוקר, הוא היה רכוב על סוס, לראשו כפייה,
והוא שאל אם כבר הייתי בסיני פעם, אמרתי לו שלא ורציתי להמשיך ללכת,
אבל אז הוא אמר "אני מכיר אותך, אני מכיר את ההורים שלך" הסתובבתי אליו
ולא אמרתי כלום. הוא הציג עצמו בשם סמיר סעאד ואמר שאני מאד דומה
לאבא שלי ושהוא יוכל להוכיח לי את זה אם רק אמתין במקום חמש דקות,
הודתי לו אך סרבתי בנימוס, ותכננתי להמשיך בדרכי, הדבר האחרון שרציתי
זה שיעלי תהיה מוכנה לפניי.
"חכה רגע נפתלי, חמש דקות תחכה".
חיכיתי לו חצי שעה, פשוט קפאתי במקום ולא הפסקתי לחשוב על זה שהוא
קרא לי נפתלי ושהוא הולך לחזור עכשיו עם אבי הביולוגי שמשום מה נמצא
בסיני. סמיר חזר עם חבילת דפים. לחץ את ידי, לרגע היסס ונתן לי חיבוק חזק,
עלה על סוסו ודהר.
אני מגיש כאן את סיפור חייו של אבי שנכתב בחבילת הדפים, כפי שקיבלתי
אותם. אני עושה זאת כי נראה שזו הייתה משאלתו האחרונה של אבי.
                           **הדבר היחיד ששיניתי זה את שמות הוריי המאמצים ושם משפחתי שמוזכרים
                                              בפתח הדבר בלבד ולא בדפים, כפי שקיבלתי אותם.**


מי רצח את בנג'מין קארסון ?
חלק א' / מאת בנג'מין קארסון

קוראים לי בנג'מין קארסון ואני מת. מי הרג אותי? הבאתי את זה על עצמי אני
מניח.
איך אני כותב את זה אם אני מת? במכונת הכתיבה שלי.
נולדתי בשם בנג'מין קארסון לפני 27 שנים באירלנד
אמא שלי, וונדי, נולדה באירלנד להורים יהודים ופגשה את אבא שלי ריקרדו,
קצת אחרי המלחמה.
זה באמת משנה איזו מלחמה?
יחד הם טיילו קצת בדרום אמריקה שם אבי נולד וגדל, בוליביאני במקור, אם
אתם מתעקשים..
ואז הם עברו יחד לאירלנד כשאימי הייתה בהריון הראשון עם אחי. לאבא שלי
הייתה מזקקת וויסקי , מאד מאד מצליחה, בהתחלה.
אני אוהב את אמא שלי, באמת, אבל הייתם פעם באירלנד?
הנשים שם גורמות לך לייצר מכשירי עינויים או וויסקי.
אז הוא התחיל ממשהו קטן בבית, צמח למשהו גדול בחוץ וסיים עם פשיטת
רגל מפוארת שכללה גם את הגירושים שלהם, הייתי בן 3 כשהם התגרשו ואמא
שלי, יחד איתי עם אחי הגדול ועם הוריה החליטה לעלות לישראל ולפתוח דף
חדש, היא אמרה שהיא עושה כדי להגשים את חלומם של הוריה לדרוך על
האדמה הקדושה, לדעתי היא עשתה את זה אך ורק בשביל עצמה.
אבא שלי באותה תקופה הגיע לניו יורק, קיבלנו ממנו שני מכתבים, אחד אחרי
חצי שנה שבו הוא סיפר לנו שהוא הגיע והכל בסדר, ולאחר חודש עוד מכתב
עם בקשה לשליחת כסף.
אמא שלי שלחה לו ומאז לא שמענו ממנו.
עבדתי קשה כדי לרצות את אמא שלי, הפסקתי לימודי רפואה באמצע, סיימתי
לימודי משפטים, הכל מכסף שעבדתי בשבילו.
אגב בלימודי המשפטים ההנהלה והחברים היו קוראים לי בנימין, כן, גם אני
חשבתי שזה רשמי מדיי.
אז 25 שנים לאחר הגירושים של הורי החלטתי שקוראים לי בנג'י והגעתי גם
אני לניו יורק, ועל זה אני מנסה לספר לכם.
עריכת דין לא ממש עניינה אותי, עסקתי בזה קצת בארץ וגם שם זה היה רק
בגלל שלייצג מישהו בבית משפט היה הדבר הכי קרוב למשחק שיכולתי לעשות
למען עצמי.
בכל אופן, נרשמתי ללימודי משחק בבית ספר גדול בניו יורק, הזמנתי כרטיס
טיסה ויצאתי לדרך.
ניו יורק של סוף שנות ה 70 . מדהים.
עוד כשנכנסנו עם המטוס לשטח האווירי של העיר הזו, אני וסילביה, בחורה
בגילי שפגשתי בשדה התעופה, עשינו את זה בשירותים של המטוס, היא
אמרה משהו על מועדון העל שכולם רוצים להיכנס אליו וכלל סקס בשרותי
המטוס.

בכנות, אני לא בנאדם של מועדונים. קצת פאבים, בירה פה ושם, אידיוט כן.
אבל לא מספיק כדי לוותר על מועדון העל עם סילביה.
נחתנו בניו יורק, יצאנו אני וסילביה מהשדה והתפצלנו למוניות נפרדות, היא
המשיכה לחבר שלה בארבע השנים האחרונות.
השעה הייתה 15:00 בצהריים, נהג המונית הוריד אותי ליד בית הספר,
השארתי לו טיפ יפה והודיתי לו על הסיגריה המגולגלת שחלקנו בנסיעה.
ירדתי ליד בית הספר למשחק כדי שאוכל לשהות במלון קרוב בזמן שאני מחפש
דירה, הלימודים מתחילים רק בעוד חודש.
בית הספר למשחק הוא בעצם קומה שלישית בבניין דירות שסביבו כמה מלונות
יקרים ויקרים פחות, נכנסתי למלון הקרוב וניגשתי לקבלה.
נראה שהאחראית בדיוק הוציאה להפסקה את העובדת שהייתה איתה שם ואז
היא ניגשה אלי, גבוהה, רזה, בערך בת 35 מינוס, לא שזופה מדיי, עיניים
בהירות ושיער חום לכיוון הבהיר, חזה שופע וחיוך שחושף שיניים צחורות.
טוב, חוץ מהשיניים הצחורות היא באמת נראתה כמו יצאה מסרט הוליוודי.
"תני לי את החדר הזול ביותר", ביקשתי, "לא אשאר כאן זמן רב מדיי."
עוד לא ידעתי כמה אני צודק לגבי זמן השהייה שלי וכנראה שלא אדע אם סוזנה
כך היה כתוב על תג השם שלה קשורה לזה. בעצם כבר אפשר להתחיל - -
לקרא לה סוזי בשלב הזה.
בעצם. היא קשורה לזה.


מי רצח את בנג'מין קארסון ?
חלק ב' / מאת בנג'מין קארסון

אני שוהה במלון כבר יומיים, הגעתי עם מספיק כסף אבל החלטתי שאני אעבוד
בכל זאת עד שאמצא דירה ואולי אחר כך אעבור לעבודה נורמאלית יותר.
אני אומר נורמאלית יותר כי אני עובד כרגע מחוץ למלון בדוכן שמוכר בייגלה
טרי וחם. מאוחר יותר אגלה שהוא באמת חם. אבל נמצא פה כבר שלושה
ימים.
אז היה לי כל מה שרציתי, כסף, עבודה, מיטה לישון בה, מרחק הליכה מבית
הספר, למעשה כל מקום הוא מרחק הליכה כל עוד יש לך רגליים, אבל אני
מתכוון שהייתי ממש קרוב.
אה, בעצם גם רציתי את סוזי. לא ידעתי אם היא נחמדה אלי כי היא פשוט
נחמדה או שהיא מנסה לסמן לי משהו.
הימים עברו וכבר ביררתי כמה פרטים לגביה עם בעל דוכן הבייגלה החם.
עכשיו זה יהיה קצת ארוך אבל יש פואנטה בסוף -
למלון יש שני בעלים, אדי, שאותו ראיתי כבר כמה פעמים, באמת בחור נעים
וחביב בחור צעיר בשנות ה 30 המוקדמות שלו וריצ'ארד שאומרים שהוא בן 52
אבל נראה כבן 70 שיצא לי פעם אחת להדליק לו סיגריה מחוץ למלון אבל הוא -
היה שיכור ולא החלפנו יותר מדיי מילים.
הבנתי שהוא התחיל לשתות לפני שנתיים ומאז היה בשרותים בערך פעמיים
אבל שתה גם שם.
למה הוא עדין מנהל המלון? גם אני שאלתי. ריחרחתי קצת בין עובדי המלון,
הוא הגיע לפני לא יותר מעשרים שנה, קנה את חלקו של המנהל שהיה לפניו -
כחמישים אחוז -
עבד כמה שנים עם אבא של אדי ואחרי שאדי קיבל את המלון לאט לאט
ריצ'ארד החל להתרחק מהניהול. הוא נשאר בחדרו, לפעמים יצא, לפעמים
הזמין זונה לפעמים יצא ולפעמים הזמין שתי זונות. אדי נשאר איתו ביחסי
עבודה בלבד, מאחר והבין שאינו מעוניין להעביר לו את חלקו במלון.
בשנה האחרונה מאז החמיר ריצ'ארד עם השתייה, אדי רק משתדל שהכל
יתנהל דרכו. אז ריצ'ארד אחראי על איזור הקבלה בלבד. וככה הוא קשור לסוזי.
חברים כבר שנתיים וחצי.
כשהייתי יוצא מהמלון הייתי מפקיד את מפתחות החדר בקבלה. כמובן שיכולתי
לקחת אותם איתי אבל אז לא הייתה לי שום אינטרקציה עם סוזי.
החלטתי שבפעם הבאה שאחזור למלון אנסה לדבר איתה. חזרתי. "היי סוזי"
אמרתי, סוזי רכנה לעברי "חדר 256 נכון?" כאילו שהיא לא ידעה, "כן" אמרתי,
"למה שלא תקפצי מאוחר יותר?"
"או קיי, אני אבוא, אבל אסור שאף אחד ידע על זה" ככה? בכזו קלות? זהו?
עשיתי את זה? הייתי בהלם. מעצמי, ממנה, מריצא'רד שישב מרחק מה
מאיתנו בלובי המלון והדליק סיגריה הפוך.
הלכתי מייד לחדר לנסות להבין מה קרה פה עכשיו.

בשעה 2 לפנות בוקר קיבלתי שיחת טלפון לחדר מהקבלה ובה הודעה מוקלטת
של סוזי שאומרת שיש בעייה קטנה והיא לא תוכל לבוא.
או קיי, זה הכל היה סתם, טיזינג, אפשר להוריד את האגו חזרה למקומו,
חשבתי לעצמי.
בבוקר למחרת סוזי לא הייתה בקבלה, השארתי שם את המפתח בכל זאת.
וכשסיימתי את סידוריי בערב וחזרתי למלון היא עמדה שם מאחורי הדלפק
וסימנה לי לבוא,
אמרה שהיא מתנצלת וממש רוצה לבוא והיא תתקשר הלילה. לקחתי את
המפתחות והלכתי להילחץ בחדר שוב.
היא נראתה כמו חלום של כל מי שאי פעם נכנס למועדון חשפנות, תבחר את
האישה הכי יפה לטעמך שראית שם. ככה היא נראתה. טוב?
ומשום מה היא רוצה לבוא אלי הלילה אך מדגישה אינספור פעמים שאסור לי
לספר על כך לאיש. כאילו שמישהו יאמין לי..
שבועיים לאחר שחתמתי את שמי במלון. הגיע הלילה לו ייחלתי ואיתו סוזי.
שתי דפיקות בדלת, כניסה מרשימה, הורידה את המעיל שלה ותלתה אותו על
גב הכסא שהיה בחדר, התיישבה על המיטה.
התיישבתי על ידה והתחלנו מתנשקים, היא נשכבה לאחור ואני עליה ניגש לכל
איזור בגופה בעדינות יתר ואיטיות מוגזמת, נזהר שמא אשכח פרט כלשהו
בסקס המושלם שהולך להיות פה.
לא אלכלך את הדף בתיאורים חודרניים על מה שהיה שם אבל כן אוכל להגיד
שהיא צרה לגילה. בהתחשב במה שקרה אחר כך אז אולי אפילו צרה צרורה.
כשנגמר הלילה, סוזי לבשה שוב את בגדיה ואמרה שהיא מוכרחה ללכת. שמתי
לב שהיא לא לוקחת את המעיל אז הנחתי שזה מן תרגיל כזה שייתן לה סיבה
לחזור אז לא הערתי לה.
לבשתי תחתונים נעלתי את הדלת והדלקתי סיגריה. הדלת נפתחה בדיוק
כשכיביתי את הסיגריה, כאילו לחצתי על כפתור במאפרה שפותח את הדלת.
חשבתי שהיא הבינה שהמעיל שלה כאן אז היא עצרה בקבלה ולקחה את
מפתח ה"מאסטר" כדי לא להעיר אותי. עם דגש על חשבתי.
"אני ער" אמרתי, "תדליקי את האור". לא הדליקה. חושך. שמעתי את המעיל
נמשך מהכיסא.
כפי שדווח לקצין המשטרה ע"י קב"ט המלון, ביום תחילת הלימודים, בנג'מין
קארסון נמצא בחדרו כשהוא ללא רוח חיים, על ידי אדי בעל המלון לאחר
תלונות על ריח לא נעים שהגיעו משוהיי המלון.
הוא לבש תחתונים, לידו הייתה כרית מוכתמת בדם ולגופו הוצמד מכתב ובו
כתוב כך :
"זיהיתי אותך בשנייה שנכנסת למלון, התרגשתי כמו שלא
התרגשתי מעולם.
ברחתי. חשבתי ימים שלמים איך אני מתקרב אליך. רציתי
לספר לך למה עזבתי.
רציתי לשאול אותך למה לא החזרת לי מכתבים כל השנים
האלה.
אבל כל מה שהצלחתי לעשות זה רק לשאול אותך אם יש
לך מצית.
כשלא זיהית אותי, הנחתי שאמא שלך פשוט הסתירה ממך
את המכתבים והתמונות.
לפני שהגעתי לפה לקחת ממך חזרה את החיים שאני נתתי
לך עברתי בקבלה
ידעתי שהאישה שלי אצלך ושיש לי מספיק זמן כדי לסמן
בניירת שעזבת את המלון.
אתמול מכרתי לאדי את חלקי במלון. פגעת בי.
היית חייב לעשות את זה? אז גם אני הייתי חייב!
סליחה בן.
ריצ'ארד ריקרדו קארסון." 


אני, אבא.
חלק ג' / מאת בנג'מין קארסון

אני יושב עכשיו בחדר, בבית העץ שאני וג'נט בנינו יחד על החוף בטארבין
למרות שג'נט כבר למדה עברית עם השנים ואף מדברת טוב אנחנו ממעטים -
לדבר בעברית, למעשה לא דיברנו עברית המון זמן, עד שנכנסו להריון, אז
לעיתים אנחנו מדברים עם העובר, אני רוצה לקרא לו נפתלי, כמו נפתלי
מהשבט, שאמרו עליו שכשהוא בא הוא מבשר טובות. ג'נט מתנגדת, היא
אומרת שאנחנו צריכים לבחור שם אמריקאי, אבל אני לא רוצה לערב את
התינוק טרם הוא נולד בכל הצרות שלנו. היום הוא היום ה 14 בחודש ינואר של
שנת 1986 מה שאומר שנפתלי יוולד בערך בעוד שלושה חודשים.
סמיר, בחור צעיר שעזר לנו לבנות את בית העץ בתמורה שאלמד אותו לרכב
על סוסים אומר שתוך שנתיים שלוש יתחילו להגיע יותר ויותר תיירים לסיני -
ומציע שנבנה עוד ארבע בקתות קטנות יותר לאירוח. אנחנו מבטיחים שנשקול
זאת כלכלית ומעשית מאחר ורק עכשיו אנחנו פורקים את כל מרכולתנו בבית
העץ החדש. עד עכשיו נדדנו בכל מני ארצות עד שהחלטנו להשתקע כאן, קרוב
לישראל אבל לא בישראל, שלא בטעות יזהו אבל שבכל זאת ארגיש קרוב.
בתיק הייתה לנו שקית ניילון גדולה, כמו שקיות הזבל השקופות והדקות שיש
במלונות הזולים של ניו יורק, ובשקית היו המון מסמכים שלי, ניירות, קצת
שטרות, מונולוגים שהתכוונתי ללמוד עוד לפני 8 שנים, ותמונה אחת. אני מוציא
עכשיו את השקית שלא הוצאתי מהיום שדחפנו אליה הכל וברחנו, ומתוכה אני
מוציא את התמונה.
הדבר הרחוק ביותר שרואים בתמונה הם מפרשים של סירות, אחר כך רואים
פס רחב בצבע זהב על גבי הים, כזה שרק השמש יכולה ליצור מראה שאין –
שני לו. אחרי שביל הזהב הדבר הבא שרואים זה צלליות של זוג מתנשק,
צללית של כלב וצלליות של ילדים מוכרים צלליות של צמידים לצלליות של
מתרחצים. ואז יש חול ואז רואים אותי ישוב על הסדין הקטן כשגבי למצלמה,
לשמאלי קערת מלונים.
הדבר הקרוב ביותר שרואים בתמונה, קצת מאחוריי ומאחורי קערת המלונים,
היא רגלו הימנית של אבא שלי שכנראה שכב כשרגליו מפוסקות וברור לגמרי
שראשו מונח על החול ושאינו ניסה להשקיע בתצלום או לפחות לראות מה הוא
מצלם.
אבא שלי היה אומר שמי שמפחד להתלכלך מהחול שלא יבוא לים מלכתחילה.
הדבר האחרון שאני זוכר שאמר לי באותו יום, כשאני בן 3 בלבד היה שגבר
צריך לעשות שלושה דברים לפני מותו. לאהוב אישה, לירות בנשק ולכתוב ספר.
כנראה שגם הוא הרגיש שהבילוי הזה בים הוא הבילוי האחרון שלנו.
ה 11.10.78 היום בו אני וג'נט שכבנו לראשונה, לפני שהיינו ג'רמיה וג'נט
אלוורז, בעצם, אפילו לפני שהיינו רק ג'רמיה ורק ג'נט. זה היה בחדר 512
במלון "ארווינג הוטל" בניו יורק, ומאז האהבה רק גדלה מיום ליום והסקס
משובח ומשתבח.

באותו לילה ארור באוקטובר לאחר שג'נט עזבה את החדר, נכנסה אליו דמות
לא ברורה, מהר מאד התחיל מאבק כוחות אלים בעודי שוכב על מיטה,
הרגשתי שהדמות לוחצת אקדח לבטני, הפכתי את אותה דמות ברגע שהיא
התמהמהה ואז אני לא כל כך זוכר מה היה אבל כנראה שהאקדח עבר אלי ואני
יריתי דרך כרית בבטן של אותה דמות. כשהדלקתי את האור ישר זיהיתי את
ריצ'ארד בעל המלון בו שהיתי, בעל המלון בו עבדה סוזי, כיום ג'נט, החבר
שלה, האבא שלי. מסתבר.
גיליתי זאת לאחר שחיטתי בכיסו ומצאתי שם את התמונה היחידה שיש לי
ממנו, מרגלו הימנית למעשה, התמונה הייתה בתוך מכתב מקופל שבו הוא
מסביר מדוע הגיע להרוג אותי.
לא לקח הרבה זמן לשכנע את אדי, גם הוא בעל המלון, לדווח שהגופה נמצאה
ושהיא שייכת לבנג'מין קארסון.
מה שכן לקח הרבה זמן, השבועיים הארוכים בחיי, היה לארגן את כל
המסמכים המזוייפים, להתרגל לשמי החדש ולשמה של סוזנה יקירתי, ג'נט
כלומר, שהגיעה כחצי שעה לאחר שעזבה מאחר ועברה בקבלה ולא הבינה איך
זה שמופיע בניירת שעזבתי את המלון.
אדי קיבל את חלקו של אבי במלון והיה מאושר, ורק הודה לי על שחיסלתי את
הממזר הזה. כך הוא קרא לו. אבל שמו לא היה "הממזר הזה" וגם לא "בנג'מין
קארסון" כפי שהופיע במסמכים שמצאו עליו הודות לאדי. –
שמו היה ריקרדו, והוא היה אבא שלי. והוא רצה שאני אהיה גבר. ובשביל זה
צריך שלושה דברים. אז אהבתי אישה ויריתי בנשק והספר, הספר הזה מוקדש -
לך אבא.